השכר החציוני לגבר עומד על 10,118 ₪ ושל אישה 6,558 ₪. הפער בשכר במדעים הביולוגיים עומד על 46.88% -השכר החציוני לגבר 8,371 ₪, לעומת אישה – 5,699 ₪.

פערי שכר כגון אלה עמדו בפתחו של בית הדין האזורי לעבודה סע”ש 969-08-15

עניינו של המקרה שלפנינו הינו בטענת העובדת לפערי שכר בינה ובין חמישה עובדים גברים שעבדו יחד עמה, בהתאם להוראות חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ”ו-1996. על כן, העובדת ביקשה לקבל הפרשי שכר, זכויות סוציאליות נלוות ומענק פרישה בהתאם. כמו כן, העובדת ביקשה לקבל פיצויים לא ממוניים מכוח חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

מנגד החברה טענה כי מדובר בשוני מהותי בין תפקידי התובעת לתפקידי העובדים האחרים. לטענת החברה העובדת מנסה להשוות את העבודות שביצעה בחברה לעבודותיהם של חמישה עובדים אחרים בחברה.

ואולם, התפקידים שאותם מילאו העובדים אינם ברי השוואה לתפקידים שמילאה העובדת. התפקידים של עובדים אלה שונים במהותם ממהות התפקידים שאותם ביצעה העובדת. זאת, לרבות היקפי האחריות הנגזרים ממהות התפקידים, הסמכויות הנלוות להם, מספר הלקוחות שהיו תחת טיפול העובדים, היקפים התקציבים שהיו תחת אחריותם, מספר הכפופים להם ועוד.

סעיף 1 לחוק שכר שווה קובע כי “חוק זה נועד לקדם שוויון ולמנוע אפליה בין המינים בכל הנוגע לשכר או לכל גמול אחר בקשר לעבודה”.

לצורך השגת מטרת החוק נקבע בסעיף 2 כך:

“עובדת ועובד המועסקים אצל אותו מעסיק באותו מקום עבודה, זכאים לשכר שווה בעד אותה עבודה, עבודה שווה בעיקרה או עבודה שוות ערך; הוראה זו תחול גם לענין כל גמול אחר, שנותן מעסיק לעובד או עבורו בקשר לעבודתו; לענין חוק זה, “גמול אחר” – כל תוספת, טובת הנאה, קצובה, מענק, תנאים נלווים, תשלום לכיסוי הוצאות, תשלומים בשל החזקת רכב, שימוש בטלפון, מכסת שעות נוספות, רכישת ספרות מקצועית, ביגוד, שימוש ברכב, או כל תגמול אחר בכסף או בשווה כסף, במישרין או בעקיפין, והכל אף אם אינם שכר עבודה”.

סעיף 2 לחוק מרחיב את המונח “שכר” כך שהוא כולל כל גמול הקשור לעבודה, וזאת מהטעם שמחקרים הראו שהאפליה בשכר באה לידי ביטוי, פעמים רבות, בתשלום תוספות שונות כגון אופציות שמחולקות לעובדים הן בגדר גמול הקשור לעבודה לצורך החלת חוק שכר שווה.

העובדת עמדה בנטל הראשוני המוטל עליה מכוח סעיף 2 לחוק שכר שווה והוכיחה כי היא והעובדים הגברים האחרים בחברה, שעבדו במקביל אליה, הועסקו אצל “אותו מעסיק”, באותו “מקום עבודה”, ותוך ביצוע “עבודה שוות ערך”, אך קיבלו שכר שונה. משהעובדת עמדה בנטל הראשוני שהוטל עליה, עובר נטל ההוכחה לחברה להוכיח כי היו שיקולים ענייניים שהצדיקו את פערי השכר בהתאם לשיקולים המנויים בסעיף 6(א) 34 לחוק שכר שווה.

נציגי החברה חזרו על גרסתם בפירוט כי הפערים בשכר נובעים בעיקרם מוותק וניסיון קודם והשכלה, ואולם לא המציאו אסמכתאות לכך. בית הדין לא קיבל את טענות החברה לפערי שכר שנובעים מניסיון מקצועי והשכלה, משום שגם העובדת הייתה בעלת ניסיון ובעלת שני תארים.

בית הדין לא שוכנע כי אכן היו טעמים ענייניים לפערים בין שכרה של העובדת ובין שכרם של שאר העובדים ששימשו בתפקיד מנהל לקוח – הן העובד שהעובדת החליפה אותו בתפקידו והן העובד שהחליף את העובדת בתפקידה, והן העובדים בתפקיד זה בחטיבה המקבילה. על החברה היה מוטל נטל ההוכחה להראות שאף על פי שגובשה הזכות לשכר שווה, קיימות נסיבות אחרות המצדיקות הפרשי שכר.

החברה לא עמדה בנטל זה, ולפיכך נפסק כי העובדת זכאית להשוואת שכרה לשכר העובד שהכי קרוב לשכרה מבין עובדי קבוצת ההשוואה.

על החברה היה להוכיח כי לא לקחה בחשבון את מין התובעת בין יתר השיקולים שהובילו להיווצרות פערי השכר, או כי ההבחנה שהנהיג מתחייבת מאופיו ומהותו של התפקיד.

החברה לא עמדה בנטל זה והיא זכאית לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 50,000 ₪.