הוצאת זימון לפני פיטורים, אשר קובע כעובדה, קביעות ביחס למעשים שהעובד ביצע, תוך הבעת מורת רוח וביקורת על המעשים, וכל זאת, בטרם קיומו של הליך שימוע, עלול להוות פרסום לשון הרע.
מאת: עו"ד מור פפיר כהן
הרקע העובדתי
מר אלעד זגורי (להלן: "התובע"), עבד במשך 6 שנים כמנהל מרכז הנוער בעיריית ראשון לציון (להלן: "הנתבעת").
ביום 10.12.2019, קיבל התובע זימון לשימוע אשר היה ממוען למספר רב של גומרים (9 ממוענים). מבין שלל טענות התובע, נטען כי נוסח מכתב השימוע שקיבל כבר חרץ את דינו של העובד, נכתב בלשון משתלחת והופץ בתפוצה רחבה. במכתב נכתב כי "נראה כי התנהגותך החצופה והמזלזלת עוברת כחוט השני בתקופת עבודתך ולא תוכל העירייה לתת יד וזאת חרף אזהרות שניתנו לך לא אחת, ניראה כי לא השכלת ליישר התנהגותך ולשונך". ביום 14.09.2020, קיבל התובע הודעה על סיום עבודתו בנתבעת. התובע הוסיף בכתב תביעתו כי גם מכתב סיום העסקתו מהווה עילה ללשון הרע שכן נמתחה ביקורת קשה על התנהגותו והתנהלותו, אשר כללה מילים כגון "התנהגותך אינה מכבדת", "זו אינה דרך התנהלות מקובלת של מנהל מרכז הנוער".
טענת הצדדים
לטענת התובע, כבר מראשית עבודתו קיבל יחס משפיל ומתעמר מצד הנתבעת. הנתבעת דאגה להוציא דיבתו הן בזימון לשימוע והן במכתב סיום העסקתו והכל במטרה ללעוג לו ולהשפילו, בפרט שהטענות אינן רלוונטיות ואינן נכונות. בנוסף, לא ברור מדוע הופץ מכתב השימוע בתפוצה כה נרחבת ועל כן הנתבעת צריכה לשאת באחריות להוצאות לשון הרע משום האופן בו נוסחו המכתבים.
הנתבעת טענה, כי דין התביעה להידחות במלואה. התובע היה עובד בעייתי וכוחני, ואף עבר מספר תפקידים בגין התנהלותו עד לתפקיד הנוכחי שמילא. מעבר לכך, נערכו לתובע שלושה שימועים שנפרסו במהלך תקופות שונות ואשר נועדו להזהירו לאור התנהגותו הבעייתית. התובע אינו זכאי לפיצוי בגין לשון הרע מכיוון שלנתבעת עומדות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע וזאת לפי ס' 13(9) לחוק איסור לשון הרע שעניינה "פרסום שהמפרסם חייב לעשות עפ"י דין או עפ"י הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות עפ"י היתר של הרשות כאמור". בפועל, בוועדת משמעת, טענה הנתבעת כי עומדת לצידה גם הגנת פרסום לבעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית שהינן תוך כדי דיון.
החלטת בין הדין האזורי
בית הדין טען, כי נקבע בפסיקה (סע"ש יצחק קופפרמן נ' אוויה תקשורת) כי טענת לשון הרע נבחנת לאורך ארבעה שלבים, תחילה מה משמעות הדברים שפורסמו, שנית האם הפרסום מהווה לשון הרע, שלישית האם למפרסם עומדת אחת מהגנות החוק ורביעית שאלת הפיצוי ההולם.
לשון מכתב הזימון לשימוע הייתה אכן נחרצת וצופה פני עבר. במקום לגלול בפני התובע את הטענות שהועלו כלפיו, קבעה הנתבעת נחרצות ואף הוסיפה התייחסות ערכית למשמעותן של העובדות שיוחסו לתובע. לעניין ההגנות להן טוענת הנתבעת, בית הדין דחה טענותיה מכיוון שלטענתו הנתבעת התבססה על הגנה של "רשות מוסמכת" לפי ס' 13(9) לחוק איסור לשון הרע וזאת בהתאם לפס"ד שניתן בדעת מיעוט (פס"ד פליטמן נ' רוזנברג). כרשות ציבורית, הציפייה היא כי על העירייה לעמוד בסטנדרט גבוה של הקפדה על קיום הליך שימוע ופיטורים תקני. הבעת מורח רוח וביקורת על מעשים טרם קיומו של הליך שימוע ומתן הזדמנות לעובד להשמיע טענותיו היא איננה התנהלות תקינה של רשות מקומית, ולאור כל האמור לעיל הדברים אכן עולים בגדר לשון הרע. לאור קביעה זו, נפסקו לתובע פיצויים על סך 20,000 ₪.
