מדובר בעתירה לבג”ץ אשר קדמו לה פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בת”א (סע”ש 45564-12-17) מיום 27/07/22 ולאחריו ערעור כנגד פסק הדין האמור בבית הדין הארצי לעבודה (ע”ע 1680-10-22) מיום ה – 08/05/23

העובדות

הגב’ גליה כהן (להלן: “העותרת”) הועסקה ע”י חברת אל על נתיבי אויר לישראל בע”מ (להלן: “המשיבה 2”) בתפקידים שונים למעלה מ-20 שנה ועד לפיטוריה בשנת 2018 בעקבות הליך משמעתי.

בבסיסו של ההליך המשמעתי האמור, עמדו טענות המשיבה 2 אשר לפיהן, העותרת הגישה באופן שיטתי דיווחי נוכחות כוזבים. את הטענות הללו, ביססה המשיבה 2 בין היתר, על צילומים ממצלמות אבטחה אשר הוצבו בחצרי המשיבה 2 וכן ברחבי כבישי הגישה לנתב”ג אשר תיעדו את כניסת העותרת ברכבה לחניה ואת יציאתה ממנה כעבור דקות ספורות.

העותרת הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה ובה טענה בין היתר להתנכלות מצד המשיבה 2, לאי תשלום של שכר ותנאים סוציאליים, לפגיעה בפרטיותה ולפיטורים שאינם כדין, וכמו כן, כפרה בטענות המשיבה 2 וטענה כי ההאשמות אשר הופנו כלפיה מבוססות על ראיות פסולות וכי המטרה היא להעליל עליה מעשים שלא עשתה על מנת להביא לפיטוריה.

הצטרפות היועמ”ש לדיון

היועמ”ש הודיע על הצטרפותו לדיון בבית הדין האזורי (וזאת מכח ס’ 30א לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ”ט 1969) לאחר שמצא כי בהליך זה מתעוררת סוגיה עקרונית בתחום הגנת הפרטיות של עובדים. היועמ”ש הסביר כי מעסיק אכן רשאי להתקין מצלמות במרחבים הציבוריים במקום העבודה, אולם הבהיר כי במידה והשימוש בהן פוגע בפרטיות של העובדים נדרשת הסכמה של העובדים לפגיעה האמורה ויידוע שלהם כי המצלמות שהותקנו משמשות גם לצורכי פיקוח כל זמן שהדבר נעשה בתום לב ובמידתיות.

בית הדין האזורי הורה על קבלת עמדת היועמ”ש בהתייחס לטענת פסלות הראיות ודחה את תביעת העותרת בקביעתו כי אין לפסול את הראיות של המשיבה 2 וזאת מאחר והזכות לפרטיות של העובד במקום העבודה ניתנת לאיזון והיא אינה מוחלטת כאשר האיזון במקרה זה הינו מול הזכות לקניין של המשיבה 2 אשר רשאית לבצע שימוש במצלמות במרחב העבודה לטובת הגנה על אינטרסים לגיטימיים שלה. יחד עם זאת, צויין כי על המעסיק חלה חובת יידוע כלפי עובדיו בדבר קיומן של מצלמות ותכלית השימוש בהן. כלומר, כל עת שהשימוש במצלמות היא מידתי ושהמעסיק נוהג בתום לב ובשקיפות כלפי עובדיו – התנגדות של עובד להשתמש במידע שנמצא ברשות המעסיק כתוצאה מהשימוש שלו במצלמות לא יגרע מהזכות של המעסיק לשימוש האמור וכן, תעמוד לראשות המעסיק הגנה מכח ס’ 18 לחוק הגנת הפרטיות.

בית הדין קבע כי הזכות של העובדת לפרטיות לא נפגעה מאחר והצילום נעשה במצלמות גלויות, ברשות הרבים, בחצרי המשיבה 2 ובחניה ולצידן היה שילוט. כמו כן, המשיבה 2 הודיעה לעובדים על קיומן של המצלמות והשימוש בהן נעשה לפי נוהל ספציפי אשר מצוי אף הוא בפורטל העובדים ואשר לפיו השימוש במצלמות ייעשה גם במצב בו עולה חשד לביצוע עבירות משמעת של עובדים.

ערעור ועתירה

העותרת הגישה ערעור לבית הדין הארצי אולם ערעורה נדחה ובית הדין הארצי קבע כי המשיבה 2 עמדה בחובות החלים עלייה לעניין זה.

לאחר מכן, הגישה העותרת עתירה לבג”ץ על החלטת בית הדין הארצי, אולם בג”ץ דחה את עתירתה וטען כי הוא אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין לעבודה וכי התערבות שכזו תהה רק במקרים בהם נפלה טעות משפטית חריגה אשר שיקולי צדק מחייבים תיקון שלה, אולם מקרה זה אינו נחשב לכזה. פסק הדין של בג”ץ ניתן ביום ה- 19/09/23.