המגפה השקטה במקומות העבודה

בפסק הדין התקבל ערעורו של עובד לשעבר בבית החולים “זיו” על פיצוי בסך 60,000 שקל שנפסק לטובתו בבית הדין האזורי. שופטי הארצי קבעו פיצוי חסר תקדים אותו תשלם המדינה

בית הדין הארצי קיבל לאחרונה ערעור שהגיש עובד לשעבר בבית החולים הממשלתי ״זיו״ בצפת. העובד היה חבר בוועד העובדים ועבר התנכלות מצד מנהלים בבית החולים שהביאה לפרישתו המוקדמת. השופטים הבהירו כי המודעות לתופעת ההתעמרות במקום העבודה, המכונה גם ״המגפה השקטה״, הולכת וגדלה בשנים האחרונות והוסיפו לפיצוי שנפסק בבית הדין האזורי 240,000 שקל.

התובע, יליד 1962, הועסק בבית החולים בין השנים 1992-2012. ברוב התקופה הוא שימש כפקיד בית החולים במערך המשולב לקבלת חולים ומרפאות חוץ.

ב-2008 הוא נבחר לוועד העובדים של עובדי המינהל והמשק בבית החולים ובסמוך לאחר מכן החל לכהן כגזבר הוועד וכיו״ר ועדת הבירורים. במסגרת זו הוא ייצג עובדים מול הנהלת בית החולים ולקח חלק בטיפול בתלונות עובדים ובירורן.

ב-2010 הגיש התובע לנציבות תלונה מפורטת נגד מי שכיהן באותה עת כמנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים. בתלונה הוא טען בעיקר לסירוב גורף מצב המנהל להכיר בו כמייצג עובדים מכוח תפקידו בוועד, ולפגיעה בעובדים כתוצאה מכך. כמה חודשים לאחר מכן הנציבות החליטה לסגור את התיק המשמעתי כנגד המנהל.

במהלך אותה שנה מנהלת מחלקת המיון בו עבד סירבה לשבצו במשמרות כפי שביקש והתעוררה ביניהם מחלוקת לגבי סוג המטלות שיבצע. לאור זאת הוא נעדר רבות מעבודתו ואף זומן לשימוע. לבסוף הוא הועבר בהסכמתו למחלקת התחבורה של בית החולים אך משרתו צומצמה. בשל כך הוא חזר למחלקת המיון אך לדבריו גורש ממנה.

ב-2011 הגיש המנהל האדמיניסטרטיבי תביעת דיבה נגד העובד על סך 270,000 שקל בגין התלונה לנציבות.

בסוף אותה שנה הגיש התובע בקשה לפרישה מוקדמת לגמלאות שאושרה על ידי הנציבות. תביעת הדיבה נמחקה לאחר שהעובד שלח למנהל מכתב התנצלות.

ב-2015 הגיש העובד תביעה נגד המדינה (בעלת בית החולים) בה טען להתנכלות ולכפיית פרישתו המוקדמת.

בית הדין האזורי השתכנע כי התנהגות בית החולים, באמצעות המנהל האדמיניסטרטיבי ומנהלת המחלקה הגיעה לכדי התנהגות פוגענית כלפי העובד המזכה בפיצוי. בין היתר צוין כי המנהלים ניסו להצר את צעדיו ולהשתיקו וכי מנהלת המחלקה שלו ״חיפשה״ אותו. בית הדין פסק לטובת התובע פיצוי של 60,000 שקל.

בערעור טען העובד, בין היתר, כי קיים פער שלא ניתן להשלים עמו בין הקביעות העובדתיות בפסק הדין לבין הסעד המקל שנפסק.

פער ניכר

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ציינה שעובד אשר סובל מהתעמרות בעבודה סופג פגיעה קשה לא רק בכבודו וברווחתו אלא גם ביכולתו לבצע את עבודתו, בתפקודו המקצועי, בהיבטים רבים של בריאותו הגופנית והנפשית, חייו החברתיים וחיי המשפחה שלו, ואף בסיכון יציבותו הכלכלית.

השופטת הדגישה כי בית הדין האזורי קיבל חלקים גדולים מגרסת המערער ושוכנע על סמך מכלול הראיות כי מדובר בהתנכלות תעסוקתית שבאה לידי ביטוי בהצרת צעדיו של המערער, הפעלת לחצים פסולים עליו וקבלת החלטות ניהוליות לגבי תנאי העסקתו באופן שאינו ענייני.

זאת ועוד, ניכר כי הלחצים שהופעלו על המערער הובילו לפרישתו המוקדמת, מה שמהווה מרכיב נוסף בהתעמרות וגרם לפגיעה כלכלית בעובד.

בשקלול הנסיבות ובעיקר חומרת ההתעמרות קבעה השופטת שהפיצוי הראוי הוא 300,000 שקל וחייבה את המדינה להשלים את היתרה. עוד חויבה המדינה בהוצאות בסך 30,000 שקל.

השופטים ורדה וירט-ליבנה ורועי פוליאק הצטרפו לפסק הדין.