ע”ע 29915-1—22 ענווה חכמון נ’ טוגו הלבשה והנעלה בע”מ
מאת: עו”ד מור פפיר כהן
הרקע לתביעה
הגב’ ענווה חכמון (להלן: “המערערת”) הועסקה מספטמבר 2017 ועד ליוני 2019 על ידי טוגו הלבשה והנעלה בע”מ (להלן: “המשיבה) בתפקיד מוכרת, בסניף אשר נמצא בקניון בית-שמש.
המערערת, הגישה תובענה נגד המשיבה בין היתר בגין לשון הרע והתעמרות המבוססת בחלקה על הפרת חוק איסור לשון הרע התשכ”ה – 1965 (להלן: “החוק”).
הדיון בדבר איסור לשון הרע
לטענת המערערת, מנהל הסניף הסית את יתר העובדים כנגדה וטען בפניהם כי יעשה הכל על מנת שלא תישאר במקום העבודה. בנוסף טענה המערערת בכתב התביעה כי לאמרות אלו התווספו שלל גידופים וקריאות נאצה.
המשיבה הכחישה טענות אלה וטענה מצידה כי יש לדחות את התובענה מאחר והמערערת כלל לא תבעה את מנהל הסניף באופן אישי ולא הוכיחה את טענותיה באמצעות עדים/הוכחות מספקות. בנוסף, לא ברור כיצד ניתן לחייב את החברה בגין לשון הרע שנאמרה לכאורה על ידי צד ג’ שכביכול אינו צד להליך (מנהל הסניף).
בית הדין האזורי קבע כי לא ניתן להטיל חבות על החברה בקשר לפרסום לשון הרע, וכי אין אינדיקציה שהנתבעת נקטה בפעולה כלשהיא לפרסום האמירות שנאמרו על ידי מנהל הסניף.
בית הדין הארצי בחן את הטענות וקבע כי בנסיבות העניין לא נמצא כי יש לקבל את הטענה שיש “להשליך” על המשיבה את התנהגות מנהל הסניף ובגין כך להחשיבו כצד לתביעה.
הדיון בדבר התעמרות
המערערת טענה כי נאלצה לספוג ממנהל הסניף התנכלות אישית ויחס פוגעני אשר כלל התעמרות, צעקות, אובססיביות והתייחסות מבזה וכי החברה, אשר הייתה מודעת להתנהלות זו, אפשרה למנהל הסניף להמשיך ולהתנהל כך. המשיבה הכחישה טענות אלה וטענה מצידה כי העובדת מעולם לא התלוננה בזמן אמת או במהלך שיחות אשר קוימו עמה על יחס משפיל כלשהו.
בית הדין האזורי קבע כי הוכחו במידה הנדרשת התנהגויות חוזרות ונשנות אשר יש בהן כדי ליצור סביבת עבודה עוינת וכי ניכר שהעובדת אכן עברה התעמרות מצד מנהל הסניף. אי לכך, פסק בית הדין לעובדת פיצויים בסך 40 אלף שקלים.
בגין הכרעה זו, הוגשו שני ערעורים, האחד מצד המערערת בגין גובה הפיצוי שנפסק לה והשני מצד המשיבה אשר טענה כי אין בסיס עובדתי לטענה בגין התעמרות ואין לייחס לחברה אחריות בגין התנהלות מנהל הסניף מכיוון שהעובדת לא התלוננה בזמן אמת.
לעניין טענת החברה- הכריע בית הדין הארצי כי על אף טענת המשיבה בגין ידיעתה בדבר התעמרות רק ביום קבלת כתב התביעה, אין זה תירוץ מספק. למרות זאת, מתחזקת התחושה כי הבירור שערכה החברה עם מנהל הסניף היה שטחי ולקוי, מה שמחזק את המסקנה כי המשיבה לא הבנתה מנגנון נאות לבדיקת טענות בדבר התעמרות וכי יש מקום לייחס לחברה אחריות בגין התעמרות.
לעניין טענת העובדת בגין שיעור הפיצוי שנקבע לה בגין התעמרות, דחה בית הדין הארצי את ערעורה וקבע כי מדובר בנזק שאינו ממוני ועל כן שיעור הפיצויים שנקבע בבית הדין האזורי נותר על כנו.
