בהתאם להשקפת המחוקק, קיים שוני רלוונטי בין גברים לנשים, אשר כתוצאה ממנו, לכל אחד מהמינים גיל פרישה שונה. מאחר והדבר לא נתקף מהפן החוקתי, לא ניתן להגדיר באופן חד משמעי את הרציונל אשר עומד מאחורי החלטת המחוקק להבחנה זו, אולם ברור כי המחוקק כאמור רואה שוני בין המינים וכתוצאה מכך, גיל הפרישה שונה בין המינים.

גלגולה של עתירה

הגב’ עירית גלנטה (להלן: “העותרת”) ילידת שנת 1951, הגישה בשנת 2016 תביעה לקבלת גמלת נכות מהמוסד לביטוח לאומי בהיותה כבת 65 שנים.

תביעת העותרת נדחתה, מאחר ובהתאם לגילה באותה העת, חוק הביטוח הלאומי לא מאפשר להכיר בה כ-“מבוטחת” לעניין הזכאות לגמלת נכות, מאחר והיא כבר הגיעה לגיל פרישה. (לאחר הגעה לגיל פרישה, מבוטח לא זכאי לגמלת נכות, אולם כן זכאי להטבות אחרות).

העותרת לא השלימה עם החלטת המוסד לביטוח לאומי והגישה תובענה בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע לעניין השאלה האם ניתן לפרש את הוראות חוק הביטוח הלאומי כך שאישה שהמשיכה לעבוד לאחר שהגיעה לגיל פרישה תוכל להיחשב כמבוטחת ולקבל גמל נכות עד הגעתה לגיל 67 בדומה לדין החל לגבי גבר.

התביעה בבית הדין האזורי התקבלה, ונקבע כי אכן מדובר באפליה. המוסד לביטוח לאומי ערער על החלטה זו בבית הדין הארצי לעבודה, שהפך את פסק דינו של האזורי, ומכאן עתרה העותרת לבג”ץ.

חוק הביטוח הלאומי

פרק ט’ לחוק הביטוח הלאומי, עוסק בביטוח נכות. ס’ 196 לחוק, מגדיר את תנאי הזכאות לגמלת נכות וקובע כי נכה זכאי לגמלת נכות בהתקיים תנאים מסוימים.

המונח “נכה” מוגדר בס’ 195 כ-“מבוטח, למעט עקרת בית”. אחד התנאים על מנת להיות “מבוטח” הוא היותר המבוטח תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל פרישה.

חלק א’, כולל בתוכו את לוח א’1 (בחוק הביטוח הלאומי) אשר מפרט את הגיל הרלוונטי לפרישה וזאת בהתאם לחודש הלידה של אותו/ה פורש/ת. בהקשר לעותרת, בהתאם ללוח של הביטוח הלאומי, גיל הפרישה עבור מי שנולדה בין חודש מאי 1947 ועד חודש דצמבר 1955 עומד על 62 שנים.

לטענת הביטוח הלאומי, העותרת, שבעת הרלוונטית לתביעה הייתה בת 65 שנים, אינה זכאית לגמלת נכות מאחר והגיעה כבר בגיל 62 לגיל הפרישה. מנגד טענה העותרת כי טענה זו נופלת תחת הגדרת אפליה שכן גבר עובד בן גילה כן היה זכאי לקבל גמלת נכות (שכן גיל הפרישה לגברים עומד על 67 שנים).

דיון והכרעה בבג”ץ

עפ”י ההלכה הפסוקה, קיימים שני תנאים מצטברים להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק. אותם תנאים נקבעו בפס”ד בג”ץ 525/84 חטיב נ’ ביה”ד הארצי לעבודה.

תנאי ראשון – כאשר נתגלתה טעות משפטית מהותית.
תנאי שני – כאשר הצדק מחייב זאת.

בית המשפט הדגיש כי כמובן שיש לשים לב לאופייה של הבעיה, חשיבותה הציבורית ומשקלה המשפטי.

בהינתן מתכונת הדיון שבה בחרה העותרת לנהל את תביעתה בבית הדין לעבודה, לא ניתן לומר כי נתגלתה בפס”ד טעות משפטית מהותית ואף רחוק מכך. העותרת לא תקפה את חוקתיות ההסדר הקבוע בחוק הביטוח הלאומי ולא טענה דבר ביחס לחוקתיות חוק גיל הפרישה. למעשה, טענתה העיקרית הייתה סביב המשפט “טרם הגיע לגיל הפרישה”.

בית המשפט דחה את טענת העותרת כי מדובר בפרשנות מחודשת, ולטענתו מדובר בגדר כתיבת החוק מחדש, זאת לאחר שהחוק נחקק בהסכמת היועצת המשפטית לממשלה ורבים וטובים אחרים, אשר קבעו כי יהיה נכון לפרש את גיל הפרישה באופן שונה בין נשים וגברים.

בהתאם לכך, ניתן לראות כי נשים זכאיות לקצבת זקנה מהביטוח הלאומי כבר בגיל צעיר יותר מה שמביא לזה שהן גם פטורות מתשלום דמי ביטוח לאומי בגיל צעיר יותר מהגברים.

מכך משתמע כי במכלול הדברים ישנו “איזון זכויות” לשני המינים, נקבעו הסדרים מטיבים לנשים ולא ניתן לקבוע את קיומה של הפלייה פסולה ועל כן, דין העתירה להידחות.