מר טל אתון (להלן: “התובע”) הינו יליד שנת 1990. התובע נסע ביום 19.05.2021 להיפגש עם מעסיקו וזאת על מנת לדון בתנאי עבודתו המחודשים בטרם ישוב מן החל”ת שהיה מצוי בו עקב מגיפת הקורונה אשר בעקבותיה עובדים רבים הוצאו לחל”ת.

בדרגו לפגישה עם מעסיקו, התובע נפגע בתאונת דרכים קשה מאוד.

הפגישה נקבעה לשעה 11:00, ובשעה 11:12 שלח מעסיקו של התובע, הודעת ווטסאפ בניסיון להבין היכן הוא. התאונה התרחשה באיזור השעה 10:30. תכתובת זו מהווה ראיה כי התובע היה צפוי להיפגש עם מעסיקו ואלמלא היה בדרך למקום העבודה, לא היה נפגע.

לטענת התובע, אין מקום לספק ויש להכיר במקרה כתאונת עבודה, וזאת מאחר והיה בדרכו למעסיק לשם דיון בתנאי השתכרותו לאחר שנקרא לשוב לעבודתו ע”י מעסיקו.

המוסד לביטוח לאומי (להלן: “הנתבעת”) טענה, כי לתובע לא אירעה פגיעה בעבודה כמשמעותה בס’ 79 לחוק הביטוח הלאומי, שכן שם מוגדרת “תאונת עבודה” כתאונה שארעה לעובד תוך כדי ועקב עבודתו, ואילו חל”ת נחשב כפרק זמן בו יחסי עובד מעביד מושהים.

המסגרת המשפטית:

כאמור לעיל, תאונת עבודה מוגדרת בס’ 79 לחוק הביטוח הלאומי. על פי סעיף החוק, תאונת עבודה הינה תאונה אשר ארעה לעובד תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל המעביד או מי מטעמו, ובמקרה של עובד עצמאי- תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו.

ס’80(1) לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי תאונה אשר אירעה בדרך ממעונו של העובד לעבודה או ממנה, יכולה להיחשב כתאונת עבודה.

כמו כן, חובת ההוכחה כי התאונה ארעה תוך כדי העבודה ועקב העבודה מוטלת על התובע (בהתאם לפסק דין עב”ל ארצי 9115-07-11 קעדאן פהמי).

דיון והכרעה:

בית הדין קבע, כי דין התביעה להתקבל. מדובר בתאונת עבודה ואכן עלה בידי התובע להוכיח טענתו. מטרת החוק היא לשמור על הזכויות הסוציאליות של העובדים תוך יצירת מנגנון שיהווה רשת ביטחון כלכלית לעובד, וזאת במקרה של פגיעה אשר ארעה עקב עבודתו.

טרם התאונה, הוסכם בין הצדדים על שובו של התובע לעבודה מחל”ת ונותר להם להחליט יחד על תנאי השתכרותו. מעסיקו של התובע, אכן אישר כי התובע היה אמור להגיע לפגישה עמו באותו היום, והודעת הווטסאפ שקיבל ממנו מחזקת זאת. פגיעתו של התובע התרחשה כשהיה בדרכו לפגישת עבודה שעתידה הייתה להתרחש במקום העבודה לצרכי דיון בגין תנאי עבודתו כאשר ישוב מחל”ת. לאור זאת, קבע בית הדין כי ישנה זיקה ברורה בין נסיעתו של התובע למקום העבודה לבין עבודתו ולפיכך, יש להכיר בתאונה כתאונת עבודה.

צו הרחבה בענף השמירה אינו חל על שירותי מוקד

ע”ע 11801-02-23

הרקע העובדתי:

חברת מוקד אמון (להלן :המערערת”) עוסקת במתן שירותי מוקד, סיור, תכנון והתקנת מערכות מיגון מתקדמות. לחברה אין רישיון קבלן שירות בענף השמירה לפי חוק הקבלנים.

מר ראובן נוח (להלן: “המשיב”) הועסק על ידי המערערת מחודש אוקטובר 2015 בתפקיד סייר אבטחה לילי כאשר תפקידו היה לסייר באמצעות רכב מטעם המעסיק במספר אזורים גאוגרפיים מוגדרים מראש.

המשיב פוטר מעבודתו ויחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בחודש מאי 2020.

במסגרת תביעתו בבית הדין האזורי, תבע המשיב בין היתר לחייב את החברה לשלם לו תשלומים שונים מכוח צו הרחבה בענף השמירה והאבטחה 2014 (להלן: “הצו”).

טענת המערערת:

המערערת טענה כי הצו לא חל על עליה במסדרת יחסי עובד מעסיק עם המשיב. לדבריה, היא אינה מעסיקה בענף השמירה והאבטחה כהגדרתו של מונח זה, אלא משמשת כחברת מוקד. פעילותה אינה טעונה רישוי לפי חוק הקבלנים ואין לה רישיון שמירה כהגדרתו בחוק הקבלנים. כמו כן, טענה כי המשיב שימש בתפקיד של סייר בלבד ואף הוסכם בין המערערת לבין הסתדרות העובדים הכללית כי הסכם השמירה 2014 לא יחול על חברות מוקד מאחר ולא מדובר במעסיק שמספק שירותי שמירה ואבטחה.

ההחלטה בבית הדין האזורי:

בית הדין האזורי קבע, כי הצו אכן חל על המערערת, בניגוד לטענתה כי מאחר והיא חברת מוקד הצו לא חל עליה, בין היתר, מאחר והעובד הוגדר “סייר” וביצע בפועל תפקיד של שמירה ואבטחה. בקביעתו הסתמך בית הדין גם על פס”ד ע”ב (אזורי) 912691-99 תרב ניר נ’ חברת אמון בע”מ אשר בו נקבע, כי שירותי סיור או מוקד סיור נחשבים לעבודת שמירה ואבטחה ובהתאם למסמכי סיווג של משרד הכלכלה שירותי סיור נכללים בתת ענף של שירותי שמירה ואבטחה.

לאור זאת, נדחתה טענת המערערת לפיה מאחר והיא חברת מוקד, הצו לא חל עליה.

הכרעת בית הדין הארצי:

בהתאם לס’ 28(א) לחוק הסכמים קיבוציים, נכתב כי יפורטו בצו ההוראות אשר הורחבו וסוגי העובדים והמעסיקים עליהם חל הצו.

לפיכך, על מנת להכריע האם הצו חל על הצדדים, יש לבדוק על איזה סוג עובדים ואיזה סוג מעסיקים הוא חל.

מצו ההרחבה בענף השמירה עולה, כי סייר (מי שתפקידו להסתובב בניידת באיזור גאוגרפי כדי להיות זמין לקריאה) אינו עולה על הגדרת “עובד” ע”פ הצו מהסיבה שהסיור בניידת לא מבוצע אצל מי שהזמין את השירות או בחצרות המזמין, אלא מחוצה לו. הסייר, אינו כבול למקום אחד ספציפי שאליו הוזמן השירות.

בנוסף, המשיב לא ביצע את המוטל עליו ולא הוכיח כי אכן ביצע את העבודה בחצרות המזמין אלא הסתפק בטענה כי ביצע עבודות שמירה. מרכיב אחד אינו מספיק על מנת להוכיח כי העובד אכן עונה להגדרת עובד כמשמעותו בצו.

זאת ועוד, מעסיק אשר מספק שירותי מוקד הוא איננו מעסיק המספק שירותי שמירה מכיוון שתחום עיסוקו הינו שירותי מוקד, ומשלא הוכח כי יש למערערת עיסוק נוסף שהינו שמירה, הרי שדין הערעור להתקבל ושירותי מוקד הם אינם שירותי שמירה המזכים את העובדים בתנאי הצו.

בג”צ 5332/23 כהן נ’ בית הדין הארצי לעבודה ואלעל נתיבי אוויר לישראל בע”מ

הרקע העובדתי:

הגב’ גליה כהן (להלן: “העותרת”) הועסקה כדיילת בחברת אל-על נתיבי אוויר לישראל בע”מ (להלן: “המשיבה 2”) למעלה מ-20 שנה במספר תפקידים שונים, וזאת עד לפיטוריה ביום 10.03.2018 בעקבות הליך משמעתי שנערך בעניינה. בבסיס ההליך המשמעתי עמדו טענותיה של המשיבה להגשה שיטתית של דיווחי נוכחות כוזבים מצד העותרת. טענות אלה נשענו בין היתר על צילומים ממצלמות שהוצבו בחצרי המשיבה וברחבי כבישי הגישה לנתב”ג, אשר תיעדו את כניסתה של העותרת ברכבה לחניה במקום העבודה ויציאתה ממנו כעבור דקות ספורות. בתביעתה, העותרת טענה להתנכלות מצד המשיבה 2, אי תשלום שכר ותנאים סוציאליים, פיטורין שלא כדין ופגיעה בפרטיותה.

החלטת בית הדין האזורי:

בית הדין האזורי דחה את תביעתה של העותרת לאחר בחינות מכלול העובדות. בית הדין הגיע למסקנה כי אין מקום להורות על פסילת הראיות אשר נאספו בעניינה ונקבע כי הזכות לפרטיות במקום עבודה היא איננה מוחלטת וכי יש לאזנה מול הזכות לקניין של המעסיק והפררוגטיבה הניהולית הנתונה לו, בגדרה הוא רשאי לעשות שימוש במצלמות במקום העבודה לטובת הגנה על אינטרסים לגיטימיים. זכות זו כפופה לדרישת הסבירות, המידתיות, תום הלב וההגינות. באשר לשימוש במצלמות במרחב הציבורי נקבע כי חלה על המעסיק חובת יידוע כלפי עובדיו בדבר קיומן של המצלמות ותכלית השימוש בהן. במקרה דנן, המשיבה עמדה בקריטריונים הנ”ל שכן הצילום בוצע ברשות הרבים, באופן גלוי כאשר לצד המצלמות שילוט ויידוע העובדים בדבר קיומן של מצלמות ובהתאם לנהלים.

החלטת בית הדין הארצי:

העותרת הגישה ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי. בית הדין הארצי דחה את הערעור מאותם הטעמים של בית הדין האזורי. נקבע, כי פסק דינו של בית הדין האזורי הוא רחב יריעה, מבוסס היטב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו ולא נמצא טעם להתערבות. עוד טען בית הדין הארצי כי מדובר במצלמות שהוצבו במרחב ציבורי והותקנו בידיעת העובדים ובידיעת העותרת, ומכאן לא מצא בית הדין כי יש מקום להתערב בפסיקת בית הדין האזורי, ומכאן פנתה העותרת לבג”צ.

החלטת בית הדין הגבוה לצדק:

לטענת העותרת, היה מקום לפסול את תוצרי השימוש במצלמות שצולמו בכבישי הגישה למקום העבודה תוך פגיעה בפרטיותה. לטענתה, ההחלטות בבית הדין האזורי והארצי היו שגויות שכן מדובר בנושא משפטי בעל השלכות לעניין אופן השימוש בטכנולוגיות מעקב במקום העבודה. עוד מוסיפה העותרת, כי הדבר עומד בניגוד גמור ל”הלכת איסקוב” ולפיה, שימוש בטכנולוגיית מעקב מחייב את הסכמתו המודעת והחופשית של עובד ואין די בהסכמה כוללת. הדבר חוטא לתכלית שלשמו הוצבה שכן המצלמה נועדה למנוע פגיעות, השחתות, גניבות ואירועים ביטחוניים במקום ולא לבצע מעקב אחרי העובדים.

בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי התערבותו בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שמורה למקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית וכאשר שיקולי הצדק מחייבים זאת. נקודת המוצא היא כי במערכת הגומלין שבין בית משפט זה לבית הדין הארצי לעבודה, יש לראות בבית הדין הארצי כבעל המומחיות בתחום משפט העבודה, ובהתאם לאמות המידה אמורות, המקרה שלפנינו אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.